העיר הגדולה: אור יהודה
בת-אל, 25.
סמטת במעלה 15.
בחרתי לספר ולציין במפת העיר את בית הספר היסודי שלמדתי בו- מעלה א’, מכיתה א’ ועד כיתה ו’. שמו של בית הספר שונה כאשר הייתי בכיתה ד’ ל’מעלה הסביונים’, מפני שליד בית הספר הוקמה שכונה חדשה ששמה ‘נווה סביון’. מסגרת זו, היא מסגרת הלימוד הארוכה ביותר שחוויתי עד כה. שש שנים עם צוות הוראה מסוים, עם כיתה אחת ובה אותם תלמידים אשר מלויים אחד את השני באותה תקופה, לטוב ולרע.
דברים רבים חוויתי בבית הספר היסודי כילדה, חוויות ראשוניות רבות: חברויות חדשות שנרקמות וחברויות אחרות שמתפוררות, אהבות ראשונות (אם אפשר לקרוא לזה כך), ‘פרפרים בבטן’ מחבר לכיתה. התמודדות עם דרישות שונות, מבחנים ועבודות. בנוסף, בבית הספר היסודי גם למדתי איך לשתף פעולה עם תלמידים אחרים כדי להגיע לתוצאות רצויות, למשל בעבודות הגשה, תרגילים בספורט, טקסים, מטרות משותפות וכדומה.
כמו כן, בתקופה זאת חוויתי לראשונה ‘בגידה’ ממי שהייתה חברתי הטובה. רבנו והתרחקנו, לא דיברנו. היא סיפרה לחברה אחרת את הסודות שלי ודברים רבים ששיתפתי בהם רק אותה. זכורה לי האכזבה, הפגיעה, וחוסר ההבנה מדוע בחרה להתנהג בצורה כזאת.
בנוסף, לראשונה חשתי והכרתי בכך שישנה ‘היררכיה’ בין תלמידי הכיתה בתחומים שונים. מי טוב יותר ומי פחות, מי יותר חשוב שיגיע למפגש הכיתתי ומי לא יורגש בחסרונו. למרות זאת, ניתן לומר שבכל זאת כיתתי הייתה דיי מגובשת.
בתקופה זאת כילדה ותלמידה נחשפתי לסוגים רבים של אנשים. נוכחתי לדעת שמשפחות חבריי לכיתה שונות משלי באורח חייהם, מנהגים ודפוסי התנהגות.
תקופת בית הספר היסודי זכורה לי לטובה. תקופה בה חוויתי דברים רבים בתחומים שונים, מוקפת בחברים אוהבים וצוות הוראה טוב.
אוראל, בן 19.
בחרתי לספר על תנועת ‘אחריי’ ולציין במפה את הרחוב שבו לראשונה לקחתי חלק בתנועה.
מה זה בעצם? זאת תנועת נוער שעוזרת לחבר’ה בכל מיני תחומים, לדוגמא:
1. אחריי לבגרויות – עזרה בלימודים לנוער מתקשה. העזרה באה לידי ביטוי בבגרויות ובמתכונות, בלמידה וכו’. מתאים לנוער בכיתות י’ -יב’
2. אחריי בשטח – פעילות מחוץ לתחום הבית, פעולות גיבוש. “בשטח” מלמדים את הילדים להיות עצמאים ופחות תלותיים בהורים. מתאים לנוער בכיתות ז-ט.
3. אחריי לצבא – תכנית הכנה לנוער לקראת השירות הצבאי. זאת התכנית בה אני השתתפתי.
אני יכול לומר שבפעם הראשונה שחבר שלי סיפר לי על זה חשבתי “פחח בטח עוד חבר’ה מורעלים לצה’ל שחושבים שהם יכולים לעשות משהו”, חבר שלי אמר שהאימונים שם קשים (ואני בתור אחד שמתאמן במכון רציתי להראות לו שזה שטויות). אז אמרתי בוא ננסה…
המיקום היה בגן ילדים שלא היה בשימוש, ברחוב סביון 12. המיקום היה ממש אסטרטגי בעיניי מכיוון שלייד הגן היה מסלול ריצה ארוך וכן שטחי דשא גדולים שאפשרו לנו לבצע את האימון בדרך נוחה ונעימה מאוד. חייב להגיד שאחרי הפעם הראשונה שלי שם חזרתי גמור (לכל החבר’ה שמתאמנים במכון אל תתלהבו בשרירים שלכם. נסו אימון אחד כזה ואתם מתים, מניסיון).
אבל האימון ממש לא היה הסיבה העיקרית שהתלהבתי מ’אחריי’. הסיבה העיקרית הייתה האווירה, החבר’ה והמדריכה המדהימה. ראיתי חבר’ה שנמאס להם מהפלאפונים ומכל השגרת החיים הנורא משעממת של הנוער, והם החליטו שהם יוצאים מהבית.
האימונים לא היו העיסוק העיקרי. הלכנו לסופרים ואספנו מזון לחיילים בודדים, שיפצנו דירות בעיר ולקראת פורים עשינו משלוחי מנות לחיילים.
לדעתי, חוץ מהחברים המדהימים שהכרתי ומההנאה, זכינו לעשות עבודת קודש ממש!
אריאלה, בת 28.
בחרתי לציין על מפת אור-יהודה את רחוב הבנים 11, שבו נמצא ‘גן הבנים’ אשר הוקם לזכר ולהנצחת בני העיר אשר נפלו בכל מערכות ישראל . בגן קיימת גם אנדרטה ועלייה חקוקים שמות החללים.
גן זה קרוב לביתי. כאשר הייתי קטנה אני ושכניי מהבניין היינו הולכים ל’גן הבנים’ ומעבירים שם את הזמן, בעיקר בשבתות. היינו יושבים על הדשא עם חטיפים וממתקים, או משתעשעים בנדנדות ובמתקנים שיש בגן.
כאשר גדלתי ונהייתי נערה, נערה מתבגרת, מקום זה הפך לנקודת מפלט שלי מהבית, מההורים. את הממתקים ומתקני השעשועים, החלפתי במפגשים עם חברים שונים, עם בנים ועם דברים ‘אסורים’.
הייתי נמצאת שם בעיקר כאשר מחשיך ו/או בשעות מאוחרות שפחות אנשים עוברים בגן. בן היתר, שם הייתי נפגשת עם בחור, שהיה גדול ממני בכמה שנים. שם הוא לימד אותי דברים שונים ונחשפתי לדברים רבים. את הסיגריה הראשונה, את הג’וינט הראשון שלי ועוד כמה דברים ראשונים שלי… התנסיתי ‘בגן הבנים’.
היום, בראייה לאחור יש דברים ומעשים שאני מתחרטת עלייהם וכאלה שממש לא. כל מעבר שלי מסיבה מסוימת ב’גן הבנים’ מעלים בי זיכרונות רבים, קטעים משיחות ארוכות, מעשים שונים שלי ושל אחרים, פנים של אנשים שחלקם כבר לא חלק מחיי ועוד.
מעיין, בת 26.
בחרתי לציין על מפת אור יהודה את פארק קנדה. פארק זה הינו נקודה גדולה וירוקה שיש בעירנו. מצד אחד של פארק קנדה ישנו כביש גדול, מצדו השני יש בתים פרטיים ובניינים, בתי כנסת, חטיבת ביניים וגני ילדים. הפארק גדול וירוק, משפחות רבות מגיעות עם הילדים לערוך פיקניקים או ‘על האש’, מסיבות יום הולדת לילדים קטנים. יש בו שבילי הליכה ומתקני ספורט ואף גינת כלבים תחומה. לעיתים, העיריה עורכת בפארק פעילויות שונות, כמו: הצבת מתנפחים לילדים, מסיבות בחופשים, הופעות לבני נוער ועוד.
אני וחבריי קוראים לפארק ‘הדשא הגדול’. זהו מקום המפגש שלנו בסופי השבוע, בעיקר בתחילת החורף שמזג האוויר נעים, כל החברים הטובים נפגשים ומביאים אתם את הכלבים וכולנו יחד עושים פיקניק נחמד. כאשר היינו יותר צעירים, היינו נפגשים ב’דשא הגדול’ בחופש הגדול כמעט כל ערב. בנינו מחנה ובית עץ על אחד העצים בפארק, ממש כמו בסרטים.
לדעתי, הכי נחמד ומשמח לראות את הפארק בימי שישי. בימי שישי מגיעים לפארק קנדה תנועות הנוער השונות, כמו ‘הצופים’ ו’מכבי צעיר’, ושם הם עורכים את הפעילויות השונות שלהם.
אני בטוחה שכשאר תהייה לי משפחה משלי נבוא לפארק ונבלה בו. בנוסף, אוכל לספר לילדיי סיפורים רבים על ילדותי ועל החוויות השונות בפארק זה.
ג’נט, בת 43.
בחרתי לשתף בהחלטה שאני ומשפחתי עשינו לאחרונה וזה מתקשר לרחוב הורד 7 באור-יהודה.
במשך כ 13 שנים גרתי בבניין משותף בעיר, המאכלס שמונה משפחות. המבנה הפיזי של הבניין היה די מוזנח והדיירים לא הביעו רצון לשנות מצב זה. בשל מצבי הכלכלי לא יכולתי לאפשר לעצמי מגורים ברמה גבוהה יותר והמשכתי להתגורר שם למרות גודלה הקטן יחסית של הדירה עבור משפחתי ולמרות מצבו המוזנח של הבניין.
בדירה שממול גרה משפחה עם ילדים בגילם של ילדינו, משפחה נורמטיבית למראית עין אך אחרת לגמרי לאחר היכרות. אבי המשפחה אלכוהוליסט ונוהג להכות את אשתו באורח קבע. מידי ערב כמעט, נשמעו משם צעקות רמות וחפצים שהושלכו ונשברו. לעיתים אף הוזמן אמבולנס ופינה את השכנה עם שברים שונים בגופה.
ערב אחד החלטתי להתקשר למשטרה ולדווח עליו. השוטרים לקחו אותו ואף זכרו את שמו, והחזירו אותו הביתה לאחר מס שעות. ביום המחרת שכנתי ניגשה אליי ושאלה האם אני יודעת מי הזמין את המשטרה כי אין לו זכות להתערב בחייה הפרטיים. אמרתי לה שאני לא יודעת ונדהמתי מדבריה.
לאחר מקרה זה גמלה בי ההחלטה לעזוב את השכונה ויהי מה. ידעתי בבירור שלא אעזוב את העיר מאחר ואני מרוצה מאד מהקהילה בה אני נמצאת למעלה מארבעים שנה, מודעת מאד לחסרונותיה אך גם ליתרונותיה. מבחינתי זה המקום לגדל בו את ילדיי ולהעניק להם ערכים טובים מבית.
במשך שנתיים חיפשתי בשכונה החדשה הסמוכה לביתי בית שיענה על דרישות המשפחה וסכום שנוכל לעמוד בו. זוהי הבחירה הכי טובה שבחרתי בשנים האחרונות. זכיתי בבית טוב ואיכותי, שכנים עם ערכים שונים מהקודמים וכמובן שלוות הנפש.
אברהם, בן 52.
הפעם הראשונה שהגעתי לאור יהודה הייתה בשנת 1990 כדי לפגוש מישהי, הדייט הראשון שלנו, זה היה גם המפגש הראשון שלי עם העיר. כיום היא האישה שאיתי ואני נשוי לה באושר ובאהבה ומתגוררים באור יהודה כבר למעלה מ20 שנה.
זה כאשר קיבלתי מספר טלפון מההורים שלי שאותו קיבלו מחברים משותפים. על מנת להכיר את בת זוגתי להיום, התקשרתי וקבענו להיפגש בביתה באור יהודה ברחוב הכלנית 5. כך היה נהוג בעדה הבוכרית שהמפגש הראשון בבית ההורים.
לי זה היה מאוד מביך מכיוון שאני בחור בישן וחששתי מהמפגש עם ההורים שלה. לא הכרתי את העיר ולא את הרחובות, זה לא בעידן של GPS ו WAZE. נכנסתי לאור יהודה וגילתי כביש אחד שחוצה את כל העיר, רחובות קטנים ועם מבנים קטנים – עד 3 קומות. הכל בקטן ובנוסף הכל שקט. לי היה מוזר. אני גדלתי באשדוד שזאת עיר גדולה עם מרחבים גדולים, כבישים רחבים, מבנים גדולים ומגדלים. אך בכל זאת היה משהו מקסים במה שראיתי, במיוחד הופתעתי לראות פרדסים בעיר.
כדי להגיע לרחוב הכלנית נאלצתי לשאול תושבים ולבקש את הדרכתם. לבסוף, הגעתי לרחוב שהיה בקצה השני של העיר. הייתי לבוש חגיגי עם זר פרחים ענק (מוזר, לא יודע מה חשבתי לעצמי כשמדובר בדייט הראשון שלנו) ופגשתי בשני האנשים נחמדים ברחוב ושאלתי איך מגיעים לכתובת. הם הראו לי את הבניין, אני נכנס לבניין והם אחרי. אני נכנס לבית והם אחרי. מתברר שהם האבא והסבתא של בת זוגתי. הסמקתי מאוד, זה היה כה מביך ומאוד התביישתי.
לאחר כשנה התחתנו ועברנו לגור לאשדוד. ברבות השנים התגלגלנו שוב כמשפחה לאור יהודה, לאותו רחוב ובמרחק קטן מאותו בית בו נפגשנו לראשונה.
היום כבר אור יהודה לא קטנה. הבנייה בה מאוד מפותחת ויש שכנות חדשות וזוגות צעירים המתפתחים את העיר ודואגים לחינוך טוב יותר ולתעסוקה. משרדים וחברות היי טק, מרכזי בילוי, כיכרות, כבישים מפותחים ומרכזי קניות. אני חייב לומר שהתפתחות העיר היא מבורכת, אך, מנגד חבל שזה בא על החשבון הפרדסים, אותם פרדסים רחבים שהיו בחלקי העיר השונים והקסימו אותי אז וגם בשנים הראשונות שגרנו בה ושלובים בזיכרון הרחוב הקטן, בעיירה הקטנה, בבניין שלוש הקומות, גם לאחר 26 שנה.
שושי, בת 47.
המקום עליו אני רוצה לספר הוא הספרייה העירונית במבנה הראשון והישן ברחוב שדרות אליהו סעדון, 87.
ספר הספרייה הראשון שהבאתי הביתה היה בגיל ארבע ואבא שלי הקריא לאחיי ולי את הספר. זה היה החתול במגפיים.
מאז רכשתי את יכולת הקריאה בכיתה א’ הייתי עסוקה בלחפש חומר קריאה. תחילה בבית הספר, אבל בגיל 12 נרשמתי סוף סוף לספריה העירונית שהייתה רחוקה מאד מביתנו, אך הייתה מבחינתי ארץ הפלאות. כמות הספרים, הנושאים, המגע וריח הספרים היה כל עולמי. כל מפגש וכל השאלה של ספר היוו לי אושר והנאה שקשה לי לתאר במילים.
חלפו השנים, וזכיתי להביא את ילדיי לאותו מבנה המלא בספרים ולחשוף את גוזליי הרכים לעולם המדהים של הספרים, וליהנות יחד עימם מהגילויים שלהם בעולם זה.
היום, הספרייה העירונית העתיקה משכנה למבנה מודרני, חדש ונוצץ ואני עדיין שם, עברתי אתה. לספריה כיום אני מגיעה ללא גוזליי שגדלו בינתיים, אך עדיין נהנית מעולמות רחוקים ומסיפורים מרתקים.
מתן, בן 21.
בחרתי לציין על מפת אור יהודה את ‘גן זהבה’, אשר היה על שמה של הגננת-זהבה. הגן היה נמצא ברחוב השקמה 20.
זה היה גן דתי בחסות חב”ד לבנים בלבד והוא אינו קיים היום, ובמקומו גן ממלכתי בשם ׳גן הדר׳. הגן היה ממוקם במרחק הליכה מביתי ואחד מההורים היה מלווה אותי כל בוקר אל הגן. שגרת היום יום שילבה בתוכה מנהגים ותכנים דתיים ולכן היינו מתחילים כל יום בתפילת שחרית, היינו נוטלים ידיים לפני ארוחת צהריים ומברכים ברכת המזון אחרי האוכל.
זהבה היא אישה חרדית מחסידי חב”ד. אישה אימהית, כריזמטית ויפייפיה. היא היוותה עבורנו אמא שנייה, הרבה מאתנו היו מתבלבלים וקוראים לה “אמא” בטעות.
היא זכורה לי כאישה אוהבת ואכפתית. כשאני חושב על כך, היא הייתה דמות שעיצבה את האישיות והאופי ההתחלתי עבורי עם הערכים והמוסר שהקנתה לי, במקביל הוריי כמובן.
בגן עצמו היו הרבה צעצועים ומשחקים, היה לנו מחשב ישן עם משחק אחד, ופעם בשבוע אבא של אחד מהילדים היה מביא לנו טלוויזיה עם קלטת אחת לצפייה. בנוסף, פעם בשבוע הייתה באה אלינו לגן נגנית אקורדיון ומעבירה לנו פעילות מוזיקלית.
היום כשאני חושב על זה, אני מאמין שחווית הגן שלי הייתה שונה לחלוטין מגני ילדים של היום, מבחינת השגרה היומית של הגן וגם כי לדעתי היינו תמימים יותר. ‘גן זהבה’ זכור לי כתקופה טובה במהלכה לימדו אותנו הרבה על ערכים ומוסר.
מיכל, בת 24.
בכתובת זו מתגוררת סבתי שתחיה כבר למעלה משלושים שנה כך שמאז שנולדתי זה ” הבית של סבתא”.
כשאני חושבת מה ביתה של סבתא מסמל עבורי אני לא יכולה שלא לקשר את ההוויה של הבית עם שם הרחוב. רחוב העצמאות הינו הרחוב הראשי של אור- יהודה. סבתי התאלמנה לפני 28 שנים ומאז היא מתגוררת לבד. המוות הפתאומי של סבי עליו השלום הותיר את כולם המומים ועצובים. ילדיה של סבתי שמתגוררים בעיר השכנה הציעו שתתגורר תקופה בביתם אך היא סירבה בתוקף.
בחגים הסכימה להתארח אך בשבתות היה זה אתגר לשכנע אותה לצאת מביתה. סבתא שלי, אישה חזקה שעלתה ארצה תוך סיכון חיים, שעברה תאונה קשה מאוד עם שיקום ארוך לא וויתרה לנוכח הקשיים. היא ניהלה חיים עצמאיים ומלאים ובמשך כל השנים הקפידה לתפעל את הבית ולהעסיק את עצמה באופן מפליא. סבתא שלי, אישה מאוד מבוגרת שלצד הקשיים הפיזיים, חלתה לפני שנתיים במחלת האלצהיימר. לנו המשפחה קשה מאוד לראות את הסבתא הפעלתנית והחזקה נחלשת וכבר לא זוכרת ומתבלבלת אך אנו מתנחמים שדווקא את הבית שלה, הבית עם השער השחור ברחוב העצמאות 49 היא זוכרת והוא מהווה לה מעין עוגן.
לנו המשפחה נותר להגיע כמה שיותר,לספק לה רגעי נחת ,להזכיר ולספר לה על החיים המלאים שהיו לה ולהמשיך ללמוד מניסיון חייה.
אחרית דבר
בעבודה זו ביקשתי מאנשים שונים לציין על מפת העיר אור-יהודה את המקום/הרחוב הראשון שעולה בדעתם כאשר הם מתבקשים לקשר עצמם לעיר ולכתוב בקצרה מדוע בחרו בו. נוכחתי לגלות שכל אחד בחר נקודת ציון שונה ואין מקומות ו/או רחובות שחזרו על עצמם. כל נקודת ציון לוותה בסיפור קצר המתאר את החוויה של אותו אדם על המקום הנבחר.
תחילה, חשבתי כי המשימה לא תהייה קלה עבור האנשים אשר התנדבו לעזור לי, הן בבחירת המקום והן בכתיבה הסיבה מדוע בחרו בו ותיאור החוויה אותה עברו באותו מקום. להפתעתי, תהליך בחירת המקום/הרחוב ומיקומו במפה היה מהיר והחלטי. מנגד, למספר אנשים אכן היה קושי קל, מסיבות שונות, בהבעה בכתב את חוויתם המקשרת אותם למקום אשר ציינו. היו אנשים אשר התקשו מפני שעבר זמן רב מאז אותה חוויה, אחרים התקשו להביע בכתב את חוויתם עקב התרגשות מאותו זיכרון.
ניתן להבחין שבחירת נקודת הציון במפה קשורה לחוויות שונות שהיוו חלק חשוב מחיי אותו אדם, כגון: החלטה ששינתה את חייו, התנסויות ראשוניות, אדם חשוב בחייו, נוסטלגיה שנעים להיזכר ולהתרפק עליה. כל המשתתפים הם בני המקום, תושבי העיר ולכן כל מקום בעיר בשבילם הוא זיכרון. לכל אחד מאתנו זיכרונות משלו וכל אחד מאתנו זוכר את עירו אחרת, מפרספקטיבה אחרת ואישית.
במהלך העבודה, גם אני העליתי זיכרונות רבים וחוויות שונות שליוו אותי ברגעים שונים ובתקופות שונות בעיר בה גדלתי. לא תיארתי לעצמי שיש כה הרבה מהם, אנשים שונים בעיר שהיוו חלק מחיי וממעגל חבריי, מקומות רבים לספר עלייהם ועל מעשיי בהם עם אותם אנשים וחוויות שונות אשר חוויתי. לבסוף, החלטתי שנקודת הציון שלי על המפה היא בית הספר היסודי בו למדתי שש שנים. בתקופה ארוכה זו חוויתי חוויות רבות וראשוניות בתחומים שונים ומגוונים עם צוות ההוראה, התלמידים השונים וחבריי לכיתה שהיוו חלק גדול מחיי למשך אותה תקופה.
אור יהודה
אוֹר יהוּדָה היא עיר בישראל. מרוחקת כשבעה קילומטרים מתל אביב-יפו וסמוכה לנמל התעופה בן-גוריון. היא גובלת במערב בכביש 4 ובשטחים פתוחים; במזרח ביהוד-מונוסון; בצפון בכביש 461, צומת השומר וצומת סביון ובדרום בכביש 412 ובשטחים פתוחים. שטחה כ-6,500 דונמים.
אור יהודה נקראת על שמו של רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי. מסורת אחרת גורסת כי אור יהודה היה שמו של בית הספר של העולים המתיישבים שהגיעו מטורקיה והמדינה מיסדה את השם מאוחר יותר. עוד מסורת גורסת כי העיר נקראת כך עקב מיקומה בשטח ההיסטורי של שבט יהודה, אחד משבטי ישראל.
העיר שוכנת במקום בו היה היישוב אונו הנזכר במקרא ובמשנה. לפני קום המדינה שכן במקום היישוב סאקיה שנחרב ב-1948 במלחמת העצמאות. במלחמה זו נכבשו הכפרים סאקיה וכפר עאנה (ואל-ח’ירייה) במבצע חמץ.
בשנת 1949 התיישבו ראשוני העולים יוצאי לוב וטורקיה בתוך חורבות הבתים הערביים הנטושים של שני הכפרים. במקום לא היו תשתיות מים וביוב. הם השקיעו במקום כסף רב ועבודה רבה: הבתים שופצו, הסמטאות נוקו והתושבים טיפחו גינות פרטיות סביב בתיהם.
בשנים 1950–1953 הוקמו המעברות של סקיה וכפר עאנה ואליהן הגיעו עולים מעיראק במבצע עזרא ונחמיה. המעברות כללו אוהלים וצריפונים. מספר התושבים במעברות גדל עד ל-16,000 תושבים.
בשנת 1955 הכריזה ממשלת ישראל על אור יהודה כישוב קבע. בשנת 1962, בלחץ ראש המועצה המקומית מרדכי בן פורת הכריזה הממשלה על אור יהודה כשטח תכנון עיר, לפי כך זכאית אור יהודה לתכנן את בנייתה בעצמה (ויקיפדיה).
בשנות ה-70′ וה-90′ נקלטו באור יהודה אלפי עולים מגיאורגיה, בוכרה ומברית המועצות.
בשנות ה-80′, במסגרת מפעל שיקום השכונות, אומצה אור יהודה על ידי הקהילה היהודית של מילווקי ארצות הברית, ומחוז אונטריו בקנדה וזכתה במסגרת מפעל זה בפרסים חשובים (אתר עיריית אור-יהודה).
מקביל לתהליך שיקום השכונות, יזמה עיריית אור יהודה הקמה של שכונה חדשה, כאשר הפעם נעשה ניסיון להביא יזמים מהשורה הראשונה, ואכן, בתחילת שנות ה-90′ נחתם חוזה בין עיריית אור יהודה לחברת “אפריקה ישראל” על בנייה של שכונה חדשה: “נווה סביון”.
בעיר היכל תרבות המשמש לתיאטרון, קונצרטים ומופעים. מדי שנה מתקיימים בעיר ירידים על ידי התושבים, העירייה וארגונים שונים. באור יהודה שוכנים המרכז למורשת יהדות בבל והמרכז למורשת יהדות לוב, ובתוכם פועלים מוזיאונים מיוחדים המשמרים היסטוריה על יהדות תושבי העיר (ויקיפדיה).
מקורות:
אור יהודה. (ח”ת). בתוך ויקיפדיה. אוחזר 14 בספטמבר, 2016, מתוך https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94 .
עיריית אור יהודה. (ח”ת). אוחזר 14 בספטמבר, 2016, מתוך http://www.oryehuda.muni.il/ .